ההרצאה הוקלטה וזמינה לצפיה ב  YouTube

תקציר: 
שטפונות הם אסונות הטבע הקטלניים ביותר. השטפונות הגדולים ביותר על פני כדור הארץ קשורים לפריצת סכרים קרחוניים והתרוקנות של אגמים קרחוניים בסוף תקופת הקרח האחרונה. שטפונות ההווה הנגרמים בעיקר כתוצאה מארועי גשם או המסת שלגים הם הקטנים ביותר מבין המכניזמים המייצרים שטפונות. החל מהמאה הקודמת נכנסה אוכלוסיית שטפונות חדשה הנגרמת עקב פריצת סכרים מעשה ידי אדם שעלולים להיות גדולים וקטלניים.
לצורך ניתוח סיכוני שטפונות יש צורך בנתונים הידרולוגיים אבל בסיסי נתונים הידרולוגיים בנחלים בארץ קצרים – עד 70 שנה, ובארה"ב עד 200 שנה. ברוב הנחלים, במיוחד בנחלי המדבר, בסיסי הנתונים קצרים מאד או שאינם קיימים כלל ולכן ניתוח התדירות והערכת סיכוני שטפונות יהיו מבוססים על מודלים שונים, בעלי מהימנות קטנה ולכן יידרש גם מקדם בטחון גדול.
לעומת זאת, הנחלים עצמם משמרים עדויות על זרימות שהתרחשו באגני הניקוז והם יכולים ליצור בסיס נתונים מוצק ש"הולך" לאחור מאות ואלפי שנים. שיטת ה-PALEOFLOOD HYDROLOGY עוסקת באיתור ותיעוד נתונים אלה והיא מתאימה גם לנחלים שאין בהם ידע הידרולוגי כלל. שיטה זו משמשת כיום את הגורמים האחראיים על סכרים בארה"ב ה- BUREAU OF RECLAMATION להערכת סיכונים מחודשת עבור הסכרים שחלקם נבנו בשנות ה-20-30 של המאה הקודמת.
בישראל השטפונות נגרמים ע"י ארועי גשם הינם קטנים ביחס למקומות אחרים בעולם, אם כי במדבר באגני ניקוז קטנים ויתכנו שטפונות גדולים באופן יחסי (ספיקה סגולית גבוהה).
המדידות הסדירות בתחנות מדידה דוגמות "חלון זמן" מצומצם שאינו מייצג בהכרח את משטר השטפונות, ובדר"כ כולל בעיקר שטפונות קטנים ובינוניים אך לא את הגדולים. לכן בסיס הנתונים המדוד מוטה BIASED לכיוון של השטפונות הקטנים. ניתן להגדיל את חלון הזמן ע"י שמוש בשיטת ה- PALEOFLOOD HYDROLOGY.
נזקי שטפונות מאפיינים איזורים בעלי שמושי קרקע אינטנסיביים שבהם התערבות האדם בהידרולוגיה וצפיפות האוכלוסיה, גדולים. הערכת הסיכונים לגבי סכרים חייבת לכלול גם תרחיש של פריצת הסכר.

פרופ' נעם גרינבאום הוא מומחה בגאומורפולוגיה והידרולוגיה. הוא בעל תואר שני (1986) ודוקטורט (1996)מהמכון למדעי כדור הארץ, האוניברסיטה העברית, בירושלים. בין תקופות הלימודים הוא עבד בתה"ל (תכנון המים לישראל) במחקר גאולוגי העוסק בהיתכנות של תחנת כוח גרעינית בנגב המערבי עבור חברת חשמל ובהמשך בק.ק.ל כסוקר קרקע. אחרי הדוקטורט שימש כיועץ FREELANCE לחברת חשמל באותו נושא הכולל בעיקר חקירת רעידות אדמה היסטוריות (פליאוסייסמולוגיה). מ-2001 הוא חבר סגל בחוג לגאוגרפיה ולימודי סביבה ובחוג לניהול משאבי טבע וסביבה באוניברסיטת חיפה. פרופ' גרינבאום עוסק במחקרים הידרולוגיים בארץ ובעולם בתחום של שטפונות ההווה ושטפונות-העבר PALEOFLOODS, תנועת סחף כולל אחרי שריפות, גאולוגיה צעירה (רביעון) וגאומורפולוגיה, קרקעות, רעידות אדמה ופליאוסייסמולוגיה.

תקציר

 מערכת המזון הינה תשתית חיונית מורכבת מחקלאים לצרכנים, דרך זריעה, גידול, קציר, אחסון, הובלה, עיבוד, אריזה, שימור, ומלאי מזון. קיימים סיכונים שונים אשר עלולים לפגוע במערכת המזון, כגון בצורת, שיטפונות, מגפות, משבר כלכלי, משבר פוליטי, מהפכה, ומלחמה. מאז ימי קדם, תבואות דגן וקטניות, שניתן לאגור באופן יבש בממגורות לתקופה ארוכה, היו ומהווים הבסיס לביטחון מזון עד ימנו. רוב המדינות בעולם היו פחות או יותר עצמאיות בגידול תבואה לאזרחיהן עד תחילת המאה ה-20. אולם, כיום יותר מ- 100 מדינות, כולל ישראל, תלויות באופן קבוע ביבוא גרעיני דגן בהיקף גדול. לעומת זאת, פחות מ- 10 מדינות מגדלות דגן ליצוא בכמויות גדולות. נפח גרעיני דגן למכירה בשוק העולמי מוגבל ורזרבות התבואה בעולם קטנות מאוד. לכן, מסוכן לסמוך אך ורק על יבוא מזון. לצערי, האמת הבסיסית הזאת אינה מובנת לממשל במדינות רבות. קיימת מחשבה מוטעית שתמיד ניתן יהיה לקנות מזון ממקום כלשהו בכפר הגלובלי. המצב הנוכחי בעולם אינו בטוח לאור שינויי אקלים ומזג אוויר קיצוני. לדוגמה, אם בצורת חריפה תפגע בעתיד בסין או הודו, כפי שכבר התרחש בעבר, אזי יבולי דגן עלולים להיפגע באופן קשה ולסכן את המדינות הללו המאוכלסות ביותר בעולם. אם כן, יכול להתפתח מצב שכמות המזון הנדרשת ליבוא גדולה בהרבה מכמות המזון למכירה בשוק העולמי. מחירי המזון יעלו באופן דרמטי. מחסורי מזון חמורים יכולים להתפתח ולגרום לרעב גדול במאה ה- 21. בנוסף לאסונות טבע, אסונות מעשי ידי אדם, כמו מלחמה אזורית, גם יכולים לגרום למכות קשות למערכת המזון, הן בגידול מזון, הן בהובלה או בחלוקה של מזון. לכן, חשוב מאוד לאגור רזרבות של מזון לפחות לשנה ובמגביל לעודד ולפתח את החקלאות המקומית בארץ על מנת לשמור על היכולת לגדל מזון בסיסי בכמויות הרבה יותר גדולות מהקיים היום.

פרופ' (אמריטוס) הנדריק ברוינס הועסק באוניברסיטת בן-גוריון בנגב מ- 1984 עד יציאתו לפנסיה ב- 2016. הוא היה חוקר ומרצה במכונים לחקר המדבר (קמפוס שדה בוקר) וגם לימד במח' לגיאוגרפיה ובמח' לארכיאולוגיה (קמפוס באר שבע). את התואר השני סיים בהצטיינות באוניברסיטה העברית בירושלים במכון למדעי כדור הארץ. במהלך מחקרו לתואר שני הוא קיבל בשנת 1975 את פרס שרגא-דיקר לזכרם של מנחם שרגא ותיאודור דיקר שהיו תלמידי המחלקה לגיאולוגיה ונפלו במלחמת ששת הימים. את הדוקטורט הוא קיבל בהולנד באוניברסיטה החקלאית Wageningen על מחקר בנוגע לחקלאות קדומה בנגב ובסיני. פרספקטיבות היסטוריות הינן חשובות להערכת סיכון ופיתוח מדיניות בקשר לביטחון מזון. פרופ' ברוינס יזם וניהל פרויקט מחקר בין-לאומי על היערכות והתמודדות עם בצורת בקרב רועים-נוודים באזורים צחיחים בקניה (הטורקנה והמסאי) ואצל הבדואים בנגב. הוא גם עסק בנושא התפרצות הר הגעש בסנטוריני (יוון) בתקופת הברונזה וגילה בכרתים הוכחות לפגיעת צונאמי בעיר המינואית Palaikastro שנגרם על ידי התפרצות זו. הוא פרסם מאמרים רבים, גם בכתבי עת יוקרתיים כמו Nature ו- Science. בשנת 2006 הוא קיבל פרס מלכותי בהולנד “Officer in the Order of Orange Nassau” מסגן ראש הממשלה על הישגיו במחקרים לפיתוח מדיניות ותכנון מקדים לגבי ביטחון מזון במצבי חירום, וגם עבור מחקרים חדשניים הקשורים למזרח הקדום. כגמלאי פעיל הוא עסוק בהמשך מחקריו בתחומים הנ"ל ופרסום התוצאות.

 הסקר נערך בשיתוף עו"ס מומחה קרן שאול 

תקציר

רקע: מגיפת הקורונה חשפה את כל אזרחי ישראל לאיום הנגיף, לסכנת החיים, לבידוד ולצמצום החופש האישי והמשפחתי. במקביל, החשיפה הוותה איום על מגוון אנשי הסיוע ביניהם אנשי הטיפול כמו עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים שהמשיכו במתן סיוע לאוכלוסיות נזקקות. מצב בו המטפל ומהטופל חשופים בו זמנית לסכנה מוגדר בספרות כ"מציאות משותפת" ונחקר עד היום במצבים הקשורים למלחמה וטרור, לאלימות אזרחית ולאסונות טבע. אך טרם נבחנה השאלה עד כמה מציאות מגיפת הקורונה מוגדרת "כמציאות משותפת", ועד כמה משאבים אישיים ומקצועיים מסייעים להתמודדות ולמיתון תגובות מצוקה.
מטרת ההרצאה: להרחיב את ההבנה ביחס למושג "מציאות משותפת" וכיצד זו באה לידי ביטוי במחקר לאורך השנים, בשילוב הצגת כלי מחקר חדש למדידת תפיסת המציאות המשותפת. בנוסף, בהתבסס על סקר אינטרנטי שנערך בקרב מטפלים, נדון בשאלה עד כמה גורמים האישיים ותעסוקתיים, לצד היות המגיפה "מציאות משותפת", תורמים לתחושות המצוקה של המטפלים.
ממצאים: המשתתפים ראו במגיפת הקורונה "מציאות משותפת" שבאה לידי ביטוי בדמיון בתכנים המשותפים המטרידים את המטפל ואת המטופל, במיוחד בזיקה לתכני הבריאות ולמצב הכלכלי. בנוסף, רמת המצוקה בקרב המטפלים הייתה דומה לרמות הדיכאון והחרדה עליהם הצביעו ממצאי מחקרים בהם השתתפו אוכלוסיות רחבות בארץ ובעולם. למרות זאת, גילו של המטפל, הותק והניסיון בעבודה ותחושת המסוגלות הכללית נמצאו כמפחיתים את תפיסת מגיפת הקורונה כ"מציאות משותפת" וכך גם את תגובות החרדה והדיכאון.
מסקנות והמלצות: המחקר הנוכחי מרחיב את ההבנה ביחס למושג "מציאות משותפת" ואת החשיבות לבחינת מכלול התגובות לאורך הזמן של קבוצות מטפלים שונות. ברמה האופרטיבית ממצאי הסקר מהווים בסיס למדיניות התומכת בעבודת עובדים ותיקים ובעלי ניסיון, עם משפחות בוגרות, במקביל למתן הדרכה יעודית בכלל המגזרים על מנת לצמצם את מצוקת המטפלים ולהגביר את מוכנותם להתמודדות עם גלי המגיפה הבאים.

אורית נוטמן-שורץ, דוקטור בעבודה סוציאלית, אנליטיקאית קבוצתית ופרופ' חבר. הקימה וייסדה את בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ועמדה בראשותו בעשור הראשון. יו"ר לשעבר של המועצה לעבודה סוציאלית בישראל (2011-2019). כיום פרופ' נוטמן-שורץ היא נציגת ישראל בשיתוף הפעולה אירופאי במדע ובטכנולוגיה בנושא בריונות, הגירה ושילוב.
פעילותה האקדמית מתבססת על ניסיונה כעובדת סוציאלית, מטפלת וחוקרת. מחקריה מתמקדים במצבי טראומה וחוסן אישיים וחברתיים, שכול ואובדן והכשרה לעבודה סוציאלית. בעבודתה בעוטף עזה קדמה את פיתוח המושגים התיאורטיים "מציאות משותפת" ו"חשיפה מתמשכת" לאיום בטחוני על אנשים בגילאים שונים, קהילות שונות, מטפלים ועובדי טראומה. מחקריה המשקפים את תרומתה המקצועית הניבו כ 80 פרסומים וזיכו אותה במענקים בינלאומיים ומקומיים לפיתוח ידע ותוכניות לימודים הרלוונטיות למצבי קונפליקט, משבר ואסון.
בשנת 2014 הוענק לה פרס קטן ובשנת 2016 היא זכתה באות הוקרה מטעם כנסת ישראל, הקרן לידידות ואיגוד העובדים הסוציאליים על מאמציה פורצי הדרך לשילוב עבודה אקדמית ועבודה עם קהילות נזקקות.