הסקר נערך בשיתוף עו"ס מומחה קרן שאול 

תקציר

רקע: מגיפת הקורונה חשפה את כל אזרחי ישראל לאיום הנגיף, לסכנת החיים, לבידוד ולצמצום החופש האישי והמשפחתי. במקביל, החשיפה הוותה איום על מגוון אנשי הסיוע ביניהם אנשי הטיפול כמו עובדים סוציאליים ופסיכולוגיים שהמשיכו במתן סיוע לאוכלוסיות נזקקות. מצב בו המטפל ומהטופל חשופים בו זמנית לסכנה מוגדר בספרות כ"מציאות משותפת" ונחקר עד היום במצבים הקשורים למלחמה וטרור, לאלימות אזרחית ולאסונות טבע. אך טרם נבחנה השאלה עד כמה מציאות מגיפת הקורונה מוגדרת "כמציאות משותפת", ועד כמה משאבים אישיים ומקצועיים מסייעים להתמודדות ולמיתון תגובות מצוקה.
מטרת ההרצאה: להרחיב את ההבנה ביחס למושג "מציאות משותפת" וכיצד זו באה לידי ביטוי במחקר לאורך השנים, בשילוב הצגת כלי מחקר חדש למדידת תפיסת המציאות המשותפת. בנוסף, בהתבסס על סקר אינטרנטי שנערך בקרב מטפלים, נדון בשאלה עד כמה גורמים האישיים ותעסוקתיים, לצד היות המגיפה "מציאות משותפת", תורמים לתחושות המצוקה של המטפלים.
ממצאים: המשתתפים ראו במגיפת הקורונה "מציאות משותפת" שבאה לידי ביטוי בדמיון בתכנים המשותפים המטרידים את המטפל ואת המטופל, במיוחד בזיקה לתכני הבריאות ולמצב הכלכלי. בנוסף, רמת המצוקה בקרב המטפלים הייתה דומה לרמות הדיכאון והחרדה עליהם הצביעו ממצאי מחקרים בהם השתתפו אוכלוסיות רחבות בארץ ובעולם. למרות זאת, גילו של המטפל, הותק והניסיון בעבודה ותחושת המסוגלות הכללית נמצאו כמפחיתים את תפיסת מגיפת הקורונה כ"מציאות משותפת" וכך גם את תגובות החרדה והדיכאון.
מסקנות והמלצות: המחקר הנוכחי מרחיב את ההבנה ביחס למושג "מציאות משותפת" ואת החשיבות לבחינת מכלול התגובות לאורך הזמן של קבוצות מטפלים שונות. ברמה האופרטיבית ממצאי הסקר מהווים בסיס למדיניות התומכת בעבודת עובדים ותיקים ובעלי ניסיון, עם משפחות בוגרות, במקביל למתן הדרכה יעודית בכלל המגזרים על מנת לצמצם את מצוקת המטפלים ולהגביר את מוכנותם להתמודדות עם גלי המגיפה הבאים.

אורית נוטמן-שורץ, דוקטור בעבודה סוציאלית, אנליטיקאית קבוצתית ופרופ' חבר. הקימה וייסדה את בית הספר לעבודה סוציאלית במכללה האקדמית ספיר ועמדה בראשותו בעשור הראשון. יו"ר לשעבר של המועצה לעבודה סוציאלית בישראל (2011-2019). כיום פרופ' נוטמן-שורץ היא נציגת ישראל בשיתוף הפעולה אירופאי במדע ובטכנולוגיה בנושא בריונות, הגירה ושילוב.
פעילותה האקדמית מתבססת על ניסיונה כעובדת סוציאלית, מטפלת וחוקרת. מחקריה מתמקדים במצבי טראומה וחוסן אישיים וחברתיים, שכול ואובדן והכשרה לעבודה סוציאלית. בעבודתה בעוטף עזה קדמה את פיתוח המושגים התיאורטיים "מציאות משותפת" ו"חשיפה מתמשכת" לאיום בטחוני על אנשים בגילאים שונים, קהילות שונות, מטפלים ועובדי טראומה. מחקריה המשקפים את תרומתה המקצועית הניבו כ 80 פרסומים וזיכו אותה במענקים בינלאומיים ומקומיים לפיתוח ידע ותוכניות לימודים הרלוונטיות למצבי קונפליקט, משבר ואסון.
בשנת 2014 הוענק לה פרס קטן ובשנת 2016 היא זכתה באות הוקרה מטעם כנסת ישראל, הקרן לידידות ואיגוד העובדים הסוציאליים על מאמציה פורצי הדרך לשילוב עבודה אקדמית ועבודה עם קהילות נזקקות.