בין אבל אישי לחברתי: מלחמת חרבות ברזל כהזדמנות להרחבת הפרדיגמה
פרופ' אורית נוטמן-שורץ ופרופ' רחל דקל
תקציר:
מלחמת "חרבות ברזל" המתמשכת שמה במרכז השיח הציבורי את ריבוי החללים, בהיקפים שלא היו מוכרים מאז קום המדינה. מציאות זו העלתה דילמות הקשורות לרמות ההתערבות ולהתמודדות האישית והממסדית עם תהליכי האבל. לאור היקף הנפגעים וטיב האירועים יש חשיבות למתן לגיטימציה ומנעד מענים המשלבים ראיה פרטנית, משפחתית, קהילתית וחברתית. התבוננות מקרוב על השלכות ריבוי האובדנים העלה שני צרכים מרכזיים הנמצאים בקצות הרצף של ההתמודדות עם אובדן: האחד מענה לאנשי המקצוע שיסייע באיתור אוכלוסיית שכולים הנמצאים בסיכון רגשי ותפקודי גבוה ונזקקים לסיוע עצים כבר בשלבי האבל הראשוניים. השני מתן מענה לצורך של הקהילה והחברה לבטא את יגונה. כאן עולה השאלה מי, איך ומתי מגדירים אבל מעבר לרמת הפרט? האם נכון להגדירו כאבל קולקטיבי? חברתי? קהילתי?
בהתאם בהרצאה זו נציג ראיה אקולוגית, רחבה ורציפה ביחס לשני המענים הנדרשים בשעה בה אנשי המקצוע והחברה כולה עומדת בפני אבל מרובה, רחב היקף, ומורכב. נשפוך אור מחד על כלי חדש להערכת סיכון בקבוצת השכולים המוכרת שמטרתו לסייע לעובדי משפחות לזהות גורמי סיכון ולהתערב בעצימות גבוהה אצל המשפחות הנזקקות ביותר. בנוסף, נדבר על הצורך בהמשגת אבל חברתי ובמיסוד מענים ומנגנונים חברתיים התואמים אירוע אבל קולקטיבי – חברתי כפי שמוגדרת המלחמה הנוכחית.
בשיתוף עם משרד הרווחה והביטחון החברתי
להתקשרות כתבו למיכל: muchanut@hevra.haifa.ac.il