 |
 |
אנשי בריאות הנפש נתקלים לאחרונה בשאלות של הורים, בנות/בני זוג ומשפחה של חיילים וחיילות. שלושה פרופסורים המתמחים בנושא מנסים לתת כמה תשובות:
החייל/ת מגיע/ה ללילה בבית. איך לקבל את פניהם?
מה כן/לא להגיד?
ראשית יש להדגיש כי אין נכון ולא נכון. אתם מכירים את החייל/ת שלכם טוב יותר מכולם. צריך להיות רגישים לצורך שלהם. בו זמנית, חשוב לא להציף אותם, אלא לזרום איתם. תחשבו עליהם ולא על עצמכם.
-
כל חייל/ת רוצה צרכים בסיסיים: מים חמים ובגדים נקיים, אוכל, שינה (הרבה) וקצת להרגיש בית. תשאלו מה הם רוצים, ותפעלו לפי זה. צריך לזכור שלא צריך ללחוץ, אלא לתת להם את המרחב – לדבר, לעשות או אפילו רק לשתוק יחד. לא לבקש או להזכיר ש"צריך לעשות דברים" גם אם זה מה שעולה "בשגרה רגילה", משום שהם מגיעים להפוגה.
-
על מה לא לדבר? לא לשאול שאלות רבות, לא לבקש לשמוע סיפורים, לא לספר על דברים שקשורים למלחמה. לתת לחייל/ת להוביל את השיח בהקשר של כל מה שקשור למלחמה. הדרך הטובה לכך היא באמצעות שאלות פתוחות- מה עשית? איפה היית? (אם יכולים לספר), ראית דברים קשים? את/ה עם חברים?
להגיד שאתם מתעניינים אך מבינים אם לא מתאים לספר "תנוח ותעשה מה שתרצה, ואני פה אם תרצה לדבר בהמשך".
חשוב גם להבין שחוסר שיתוף לא בהכרח מעיד על בעיה פסיכולוגית. אנו יודעים מהרבה מחקרים שמה שמביא תרופה לנפש איננו "לפרוק רגשות" כפי שחשבנו שנים, אלא לווסת את הרגשות. אז אם החייל/ת מספרים דבר עם רגש כמו "פחדתי", אפשר לשאול "אתה יכול לפרט את הפחד ולהסביר למה פחדת?", אבל לא לדרוש תשובה.
אם רואים שהם מעדיפים לדבר הרבה, אז לאפשר להם. לא להשתמש בשאלות מכוונות ולא לנסות למקד אלא לתת לאסוציאציות החופשיות שלהם לעלות ולתת להם להוביל את השיחה. לא לספר על סיפורי גבורה שלכם או של אחרים. אפשר לבקש מהם לספר בצורה כרונולוגית, עם מתן סיבות לדברים – רק אם מתאים לחייל/ת ולא מציף אותם.
-
על מה כן אפשר לדבר? לספר משהו יומיומי, משהו טוב שקרה, חוויה שהייתה. להימנע מסיפורים שדורשים מהחייל/ת לקחת צד כמו ויכוח משפחתי שהיה או מסיפורים טעונים. אפשר ורצוי להביע אהבה ואמפתיה ולהגיד שאתם בסדר.
תנו להם להבין שהם לא צריכים להעמיד פני "גיבורים", שכל מה שהם מרגישים זה בסדר, שמותר בתוך המשפחה לתת מקום לפרוק את הכל, בלי חשש משיפוטיות כלשהי. הם לא חייבים "להתנהג" כדי להרגיע את ההורים. אפשר לבקש מהחייל/ת לספר מה נותן להם כוח במה שעברו או עשו, תוך התמקדות במשאבים והפיכת האירוע כמנוף לצמיחה.
-
להיות אמיתיים ואותנטיים, אך לא להציף ברגשות שליליים כמו פחד, חרדה, עצב או דכאון. אפשר לשתף בכמה משפטים על הקושי, אך לא להפוך את כל השיחה או השהות על ההתמודדויות שלנו. זכרו שהם הגיעו להתאוורר ולחזק כוחות להמשך העשייה והלחימה.
-
להפחית את הרעש הדיגיטלי, לתת לחייל/ת לנוח מהרעשים. באזור לחימה יש הרבה רעש וחשוב לאפשר להם להשתחרר קצת לתוך השקט. אפשר לנהל את הבית כרגיל, אך להפחית צפייה במסכים בכלל ובמיוחד בערוצים המשדרים תוכן של מלחמה. כמובן שאם הם שואלים ומבקשים להתעדכן, לראות יחד איתם. זו גם הזדמנות לשאול ולתת להם לדבר אם הם יעלו דברים כמו "הייתי שם, ראיתי את זה." לא להגיב באופן מביע דאגה או מלחיץ כמו "וואו, אתה ממש מסכן", או "לא להאמין מה עובר עליך". להדגיש את החוזקות והמשאבים שלהם.
-
להקשיב ולשבת ביחד בלי לעשות כלום ובלי לדבר. המטרה היא לא להעיק. גם אם הם רוצים להיות לבד - לאפשר להם. תנו להם ללכת לחברים. חשוב שירגישו שאין עליהם לחץ. הם בבית כדי למלא לעצמם את המצברים. הבית צריך להיות מקום בטוח שאפשר לצאת ולחזור אליו גם אם לזמן קצר, העיקר האיכות וההפוגה ולא כמה דקות נמצאים ביחד.
קיבלתי שיחת טלפון מהחייל/ת, על מה לדבר וממה להמנע?
לנסות להבין מה המטרה של השיחה מהצד של החייל/ת:
האם זו שיחה של דיבור? להתפרק? להתאוורר? לשחרר קיטור? סתם לבדוק מה נשמע ולזכור שיש בית? רק להגיד שלום?
כן
"אני אוהב/ת אותך" "אתה חשוב לי"
"טוב לשמוע ממך" "אנחנו בסדר"
להגיד שאתם שמחים שהתקשרו ורוצים שהם יגידו על מה לדבר, מה הם רוצים לשמוע. "האם תרצי/ה לדבר על מה שעובר עליך או על סתם עניינים שמחים?"
לא
ללחוץ על החייל/ת לספר מה שלומם, מה ראו, מה חוו
להתחיל לספר סיפורים ארוכים ללא סוף
לספר על סיפורי מלחמה שראיתם בטלוויזיה
לא להגיד משפטים בסגנון של:
"אנחנו דואגים לך" "כל הזמן לא מצליחים לישון בגלל שדואגים" "אוי ואבוי מה שאת/ה עובר שם"
"קשה לנו" "לא טוב לנו שאתה שם"
החיילים בשטח וקשה להם, לא צריך להדגיש זאת על ידי אמירות כמו:
"אני לא מאמין/ה שאין לך אוכל? יש לך איפה להתקלח? מה זה צריך להיות"
האם לספר על כך ששמענו/ראינו/אמרו לנו שחבר/מכר/ידיד נהרג?
במידה והחייל/ת שואלים אותנו ישירות את השאלה, אין ברירה אלא לענות- ואז עונים את האמת. אפשר לשאול – למה את/ה שואל/ת, ואז לרוב לגלות שהם כבר יודעים ורק צריכים אימות ואז בוודאי לתת לו/ה.
אם החייל/ת לא מעלה את השאלה ואנחנו יודעים שמישהו יקר לו/ה נהרג, לא לנדב את המידע הזה מיוזמתנו, שכן זה יכול לפגוע בחייל/ת או בריכוז שלו/ה, שחיוני מאד בעת הפעילות המבצעית.
אף אחד לא נשאר לבד, אף אחת לא נשארת לבדה!
ראו גם סרטון קצר של פרופ' אדר בן אליהו כאן