Hybrid Workshop with CER!DES, European University in Cyprus

Tuesday the 7th of December 2021 (15:00PM – 18:00PM)

Link to recording on YouTube

Agenda

 See also: https://cerides.euc.ac.cy/general/cerides-disaster-prevention-month/

להקלטת הוובינר ביוטיוב לחצו כאן

Link to recording on YouTube: https://youtu.be/3VfStZhPXPQ

Link to Facebook event: https://fb.me/e/18gh7skEG

Short CVs of the participants:

Facilitator

Dr. Alex Altshuler (PhD, MSW, MA) is a Senior Lecturer at the School of Social Work, University of Haifa. A scholar and civil servant in the areas of crisis leadership and emergency management, he focuses on psychosocial, organizational, strategic, and international aspects of emergency preparedness and disaster risk reduction, among other topics.
Dr. Altshuler currently also serves as the Director of Social Sciences and Humanities at Israel’s Ministry of Innovation, Science and Technology and has been privileged to serve as the Founding Chair of the Scientific Steering Committee of the National Knowledge and Research Center in Emergency Readiness. Alex joined the joined the Harvard University Program on Crisis Leadership as a Fulbright Post-Doctoral Fellow in August 2014; he has subsequently served as a Senior Fellow since September 2017. He also serves as the National Expert and a member of the UN advisory board (Science and Technology Advisory Group) in disaster risk reduction and a member of the International Science Council-UNDRR Expert Review Group (ERG) for the Development of a new Global Disaster Risk Reduction Research Agenda towards 2030 and beyond. In addition, he has volunteered with a number of organizations throughout his career. Among others, he has volunteered since 1998 and serves as a Board Member of SELAH – The Israel Crisis Management Center. From 2016-2018 Alex served as the Founding Director of Research and Development for the Israel National Emergency Management Authority.
Dr. Altshuler has been awarded over 20 academic prizes and fellowships, presented in over 50 academic conferences, and published over 40 academic papers.

Speakers

Prof. Eli Salzberger was the Dean of the Faculty of Law at the University of Haifa and the President of the European Association for Law and Economics. He is a graduate of the Hebrew University Faculty of Law (1st in class). He clerked for Chief Justices Aharon Barak and Dorit Beinish. He wrote his doctorate at Oxford University on the economic analysis of the doctrine of separation of powers. His research and teaching areas are legal theory and philosophy, economic analysis of law, legal ethics, cyberspace and the Israeli Supreme Court. He has published more than 40 scientific articles. His latest book (co-authored with Niva Elkin-Koren) is The Law and Economics of Intellectual Property in the Digital Age: The Limits of Analysis (Routledge 2012), preceded by Law, Economic and Cyberspace (Edward Elgar 2004). He was a member of the board of directors of the Association for Civil Rights in Israel, of the public council of the Israeli Democracy Institute and of a State commission for reform in performers’ rights in Israel. He was awarded various grants and fellowships, among them Rothschild, Minerva, GIF, ISF, Fulbright, ORS and British Council. Salzberger was a visiting professor at various universities including Princeton, University of Hamburg, Humboldt University, University of Torino, Miami Law School, University of St. Galen and UCLA. Currently he is the director of the Haifa Center for German and European Studies, the director of the Minerva Center for the Study of the Rule of Law under Extreme Conditions and he is the co-director of the International Academy for Judges at the University of Haifa Faculty of Law.

Prof. Deborah Shmueli is a Full Professor in the Department of Geography and Environmental Studies at the University of Haifa, Head of the National Knowledge and Research Center for Emergency Readiness (awarded in 2018), and a co-Principal Investigator (PI) of the Minerva Center for Law and Extreme Conditions at the University of Haifa (awarded in 2013). After completing a four year term as Department Head, she is currently the Academic Head of the graduate program in Emergency and Disaster Management. The program covers six dimensions of disaster management: planning, prevention, mitigation, response, support and recovery. She is a planner specializing in environmental policy issues related to land use and allocation, water, solid waste and transportation. Strong foci are public sector and environmental conflict management and community and institutional capacity building and public engagement. She has served as a consultant for master plans in Israel (currently a member of the Strategic Planning team for Israel 100 – in year 2048), facilitated collaborative stakeholder processes, conducted conflict assessments and workshops on consensus building, conflict assessment and environmental/public sector conflict management. Over the last ten years she has worked intensively on land issues with Bedouin communities in the Negev, coauthored a book on the subject and served on a five-member Commission of Inquiry (appointed by the Israeli Ministry of Interior) into the desired municipal and spatial planning boundaries of the Bedouin communities in the Beer Sheva District. She currently serves as one of five permanent members of the Commission of Inquiry regarding Unification of Local Authorities, Changes in Areas of ​​Jurisdiction of Local Authorities and the Redistribution of Resources among Local Authorities in the Haifa Metropolitan Area (Haifa Metropolitan Area Permanent Geographic Boundary Committee, Ministry of Interior). She is PI for two research projects for the Ministry of Science and Technology which focus on earthquakes: Evaluating Israe's Regulatory Framework for Earthquake Preparedness and Response and Recovery, including Public Engagement Mechanisms (completed, two articles in review); and Tools and mechanisms for public engagement in local authorities with regard to earthquake preparedness, response and recovery (completed first year).

Her undergraduate and master’s degree are from the Massachusetts Institute of Technology (MIT) (1980) and her Doctorate degree from the Technion, Israel Institute of Technology (1992).

Prof. Eran Feitelson is a Professor at the Department of Geography of the Hebrew University of Jerusalem.  He is the founder of the Advanced School for Environmental Studies.  He was previously head of the Federmann School for Public Policy and Government (2004-9) and chair of the Department of Geography (2003-4).  He holds an MA in geography and economics from the Hebrew University of Jerusalem and a Ph.D from the Department of Geography and Environmental Engineering at the Johns Hopkins University.  He has published over 100 articles in refereed journals and edited volumes on water policy issues, transport policy, environmental policy, and planning.  His research focused on trans-boundary water issues in the Israeli-Arab context, transport and environment policies and land and planning policies and politics.  Recently he has worked on the political and economic facets of large scale seawater desalination, on the definitions of water needs, on the formulation of policy packages, equity facets of transport, earthquake preparedness, and the politics of land and land use planning in Israel.  In the context of earthquake preparedness he led a team that advanced policy packages for residential retrofitting in areas where property values are low, and thus TAMA 38 does not apply.  Following this study he participated in a team that assessed earthquake preparedness in Israel.  Currently he is leading a team that is analyzing the suitability of the different retrofitting policy packages to different municipalities in Israel.  In addition to his academic work Eran Feitelson has participated in several national planning teams in Israel and has been a member of many national committees.  He is also the head of the National Parks and Nature Reserves Commission for the last three years, having chaired it for ten years (1999-2009).  He was a Visiting Senior Researcher at Center for Urban Policy and the Environment, Indiana University (1997/8), a non-resident Visiting Fellow at the LBJ School of Public Affairs at the University of Texas (2007-11) and a Visiting Professor in the School of Geography and Environment at the University of Oxford (2009-10).  Eran Feitelson has supervised the PhD dissertations of more than 20 students and the masters theses of some 30 students, on a wide variety of topics. These included vulnerability to climate changes, climate change adaptation, policy change, coastal management, land use planning and management and open space issues.

Dr. Yair Grinberger, is a lecturer in the Department of Geography,  the Hebrew University of Jerusalem. His expertise lies in the field of geoinformatics, where he focuses on developing micro simulation models of urban spaces. In the last 10 years he focused on developing urban agent-based models which were used to simulate the recovery of urban spaces from shocks such as earthquakes and pandemics. These models allow tracing the long-term effects of disasters on various components of the urban system, e.g. population welfare and mobility, housing costs, and the employment market. The results of this work were published in 9 journal papers and book chapters. 

ההתמודדות עם משבר הקורונה: עניין של משילות

וובינר מיוחד לרגל יום החירום הבינלאומי

מרכז הידע והמחקר הלאומי בתחום ההיערכות למצבי חירום, בשיתוף עם מרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון מציינים את ה-13 באוקטובר "היום הבין-לאומי למזעור סיכוני אסונות" (UN Disaster Risk Reduction day) בוובינר בנושא: הכל עניין של משילות.

בהודעה לעיתונות מיום 4 בספטמבר הודיעה Mami Mizutori, ראש ה- UNDRR ונציגתו המיוחדת של מזכ"ל האו"ם  למיזעור סיכוני אסונות כי נושא המשילות נבחר כנושא המרכזי השנה, כשהיא מציינת: "COVID-19 ומשבר האקלים מלמדים אותנו שיש צורך בראיה ברורה, תכניות ומוסדות בעלי סמכויות ויכולות, הפועלים על בסיס ידע, למען טובת הכלל". (ראו גם Concept note שפורסם באתר UNDRR)

הארוע התקיים במרחב הוירטואלי. קישור להקלטה ביו-טיוב: https://youtu.be/PnBdv2p1REQ

הארוע שודר חי בפיסבוק: https://www.facebook.com/emergencyreadiness

לשאלות נוספות למשתתפים אחרי הוובינר ניתן לכתוב ל: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תכנית:

 תובנות עיקריות

המסר המרכזי הוא שניתן למנוע אסונות רבים באמצעות שליטה וניהול, כולל יישום אסטרטגיות להפחתת סיכונים וניהול גורמי הסיכון.

פרופ עלי זלצברג ציין בהרצאתו בנושא חקיקה ורגולציה למוכנות למצבי אסון  - משמעויות למשבר הקורונה שישראל נכשלה באופן קולוסאלי בטיפול במשבר עד כה. הוא הצביע על שתי סיבות מרכזיות: פוליטיזציה של החלטות והיעדר מוכנות – לא רק של מערכת הבריאות: באופן מפתיע למרות שישראל חוותה מאז הקמתה מגוון ארועי חירום בטחוניים די תדירים, אין בישראל דוקטורינת חירום מקיפה וכוללת, מגובה בחוק ובמוסדות. 

המוכנות לחירום בישראל נסמכת על החוק להתגוננות אזרחית, תש"יא 1951. מכח החוק הוקם הג"א (שרות התגוננות אזרחית), והוענקו לו סמכויות להתרעה, הדרכה, ותיאום פעולות (ממשלה, רשויות מקומיות ומפעלים חיוניים), בדגש על מצבי חירום בטחוניים. בראשו ממונה קצין צה"ל על ידי שר הבטחון בהמלצת הרמטכ"ל. החוק תוקן ב 2011 והורחב גם לארועים שאינם בטחוניים. ב- 1992 (לאחר מלחמת המפרץ) הוקם פיקוד העורף שקיבל את תפקיד שרות הג"א. אחת הבעיות הינה שזו יחידה צבאית ולא אזרחית. ב 2007 הוקמה רשות חירום לאומית - רח"ל – בהחלטת ממשלה, ללא מסגרת חוקית, נטולת סמכויות וללא מבנה ברור ומוסכם, אשר אוחדה עם מערך משק לשעת חירום (מל"ח) שגם הוא אינו מעוגן בחקיקה מסודרת. מעט לפני פרוץ משבר הקורונה רח"ל הוחלשה בשל מאבקים פוליטיים, היעדר סמכויות ואפקטיביות עד להתמוססותה בעת המשבר.

בתחילת המשבר, בפברואר-מרץ פעל משרד הבריאות ללא שיתוף רח"ל או פיקוד העורף. באפריל הבינו שיש צורך בגוף מתכלל והמשימה הופקדה בידי המועצה לבטחון לאומי - גוף המעוגן בחוק, שמטרתו לייעץ לממשלה, בענייני חוץ ובטחון. רק במאי 2020 שותפו פיקוד העורף ורח"ל. היום, תישעה חודשים אחרי פרוץ המשבר עדין לא ברור מה הסמכויות של כל אחד או כיצד מקבלים החלטות.

צוות המחקר סקר דוחות מבקר מדינה על פני אסונות ומשברים ושילב ראיונות עומק עם 40 בעלי תפקידים מרכזיים בניהול מצבי חירום בישראל.  העולה מכולם:

• היעדר דוקטורינה שלטונית-ניהולית ברורה. אין תכנון, אין יעדים אין מטרות והדברים מנוהלים תגובתית; אין תהליכי דיווח, אין תהליכי הפקת לקחים ואין נשיאה באחריות
• היעדר מוטיבציה בקרב פוליטיקאים לטפל בהיערכות לחירום – נושא הדורש השקעת משאבים רבים, ואינו מעניק "פירות פוליטיים" מיידים (בזמן הכהונה). לכן נדרש חוק חירום וכינון מוסדות חירום
• מתח הנובע מניגוד אינטרסים בין פוליטיקאים, אנשי מינהל (בירוקרטים), ומומחים מוביל לחוסר ציות

בהשוואה למדינות אחרות בעולם, ישראל יוצאת דופן בהיעדר חקיקת חירום כוללת. ברוב המדינות יש חוק חירום ג'נרי, חוקים, מוסדות ומסגרות להיערכות והתמודדות עם אסונות. דוגמאות לניהול נכון אפשר למצוא בטאיוואן, דרום קוריאה, סינגפור והונג קונג. בטאיוואן יש שיבעה מתים בלבד מהמגיפה עד כה.

בבריטניה קיים חוק משנת 2004 (CIVIL CONTIGENCIS ACT ) אשר החליף את החקיקה הישנה שעל בסיסה נחקק גם חוק הג"א בישראל. החוק יצר מבנה מוסדי ברמה כלל מדינתית לטיפול במגוון אסונות: טבע, טרור ומגיפה, הכולל גוף (מקביל לרח"ל אצלנו), הפועל גם ברמה הארצית, גם האזורית וגם המקומית, בשילוב עם מערכות החירום (משטרה, כיבוי אש, מערך הבריאות הלאומי וכו') למתן מענה אינטגרטיבי בכל השלבים ( מניעה, הכנה, מענה ושיקום). עם זאת, עם פרוץ המשבר, בריטניה לא השתמשה בחוק הזה, אלא חוקקה חוק חדש (במרץ 2020) שהוא הרבה יותר דרקוני. כך לדוגמה, אין צורך להביא תקנות שעת חירום לאישור הממשלה (רק לדווח אחת לחודשיים), והסמכויות להטיל סגרים ואיסורים הרבה יותר נרחבות. 

המלצות לישראל:

לחוקק חוק חירום כללי ולקבוע במסגרתו בין השאר: מי הגוף האחראי להכנה, ניהול והבראה ממצב חירום; מה הן דרכי מינוי העומד בראש אותו גוף; שילוב מועצה מנהלת בה נציגים מומחים, נציגי רשויות מקומיות ונציגי חברה אזרחית; מה סמכויותיו ומה חובותיו של אותו גוף (לדוגמה: הצגת תרחישי ייחוס לממשלה ועבודה על פי תרחישי הייחוס הללו).

ניתן להציע שלוש חלופות באשר לגוף כזה: (1) פיקוד העורף כגוף מוביל לשלושת השלבים (הערכות, התמודדות והבראה מחרום); (2) רח"ל כגוף מוביל לשלושת השלבים; (3) מבנה היברידי -  רח"ל כגוף מוביל להערכות ולהבראה, פיקוד העורף מוביל בהתמודדות.

המודל הראוי הוא של גוף אזרחי ולא גוף צבאי.

עולה שאלה האם עדיף מבנה ריכוזי או ביזורי וכמה דרגות ביזוריות (אזורי-מקומי). חלק מהכשלונות נובע מהעדר קשרים בין הגוף המתכלל לרשויות המקומיות. ההמלצה היא לשתף את כל הגופים הקשורים - הרשויות המקומיות, מומחים ונציגי החברה האזרחית. אמון וציות היו משתפרים אם היו מאצילים סמכויות לרשויות המקומיות.

פרופ' ערן ויגודה-גדות בהרצאתו: אמון הציבור בעת משבר הקורונה: לראות ולא להאמין – למשול ולא להאמין הציג מחקר משותף עם קבוצת חוקרים (פרופ' שלמה מזרחי, פרופ' ניסים כהן, ד"ר אדר בן-אליהו, ד"ר אורי הרץ, ד"ר רותם מילר-מור, גב' אפרת מישור) הבוחן את אמון הציבור בממשל ובמנהל הציבורי בישראל וכן את ביצועי המגזר הציבורי כבר מעל שני עשורים. המחקר נוגע ליחס האזרחים כלפי השלטון הן בעיתות רגיעה והן בעיתות משבר וחירום כדוגמת משבר הקורונה העולמי. כמו כן בוחן מחקר האורך שורה של ערכים דמוקרטיים אחרים.

אמון הנו הדבק שמחבר בין הציבור לממשל – תחושתם של אזרחים שהשלטון שיעשה את הדבר הטוב עבורם. התנהגות הציבור תלויה מאד ברמת האמון כלפי מוסדות השלטון.

ניתוח מדדי good government בשנים האחרונות ובהשוואה עולמית  ממקם את ישראל נמצאת במרכז הדירוג העולמי מקום סביב האמצע -כאשר כ40 אחוז לערך מהציבור שבע רצון מהדמוקרטיה בישראל בעיתות רגיעה עם תנודות קטנות לאורך השנים.  ישנם פערים גדולים באמון כלפי  מוסדות השלטון השונים כאשר באופן כללי זרועות הבירוקרטיה הישראלית זוכים לאמון גדול הרבה יותר מאשר הגופים הפוליטיים. המגפה והתנהלות הממשלה בישראל הביאה למשבר אמון משמעותי, הן בהשוואה לישראל בעבר, הן בהשוואה לעולם והן על פני מרכיבים שונים של החברה הישראלית.

ברוב המקומות בעולם ניכרת ירידה בשביעות הרצון מהשלטון וירידה באמון בעת משברים או אירועים דרמטיים. כיום, מדינות כדוגמת דנמרק, נורבגיה, שוודיה, קנדה – צולחות משבר הקורונה עם אמון ציבורי גבוה יחסית במערכות השלטון המקצועיות והפוליטיות.

בישראל בעקבות הקורונה, ניכרת ירידה נוספת באמון הנמוך ממילא  במערכות הפוליטיות, אבל נשמרת רמת  אמון סבירה במערכות הביצועיות של נותני השרות - משטרה, צבא, מערכת הבריאות (למרות ההזנחה ארוכת השנים). בולטת הערכה גבוהה למוסדות השומרים על קשר יומי ורצוף עם הקהילה, כמו בקופות החולים. האנשים והמוסדות האלו זוכים לאמון גבוה יותר. בדרך כלל משרתי הציבור זוכים לאמון גבוה יותר מהמוסדות.  ככל שהאמון יותר גבוה הסיכוי להשיג משילות יותר גבוהה עולה. לכן, ביצועי הממשל והממשלה בעת רגיעה ועל אחת כמה וכמה בעת חירום תלויים באמון שרוחש כלפיהם הציבור שאמור לשתף פעולה עם הממשל בהתמודדות עם משברים. כיום, קיים מצב פרדוקסלי בו הציבור עדיין מציית להנחיות אך לאור האמון הנמוך גם רמת הציות הזו נמצאת בסכנה ואנו עלולים לגלוש בקלות לאווירה והתנהגות בלתי צייתנית/אנרכיסטית.

לכן, חוזק מדינה יבחן בעת משבר על פי יכולתה להתמודד עם מצב לא צפוי במחיר הגיוני, מאבק על הישרדות, למידה והפקת לקחים.

ניתן לומר שבישראל:

לא ניתן כיום לגלגל את הכשלון/האשמה בטיפול במשבר לדרג הביצועי. ההחלטות הפוליטיות המתקבלות בעת המשבר פוגעות באמון הציבור. 
ריכוזיות השלטון וחוסר יכולתו להאציל אחריות לרשויות מקומיות משתקים את המערכת.
אי שיתוף הציבור באופן אקטיבי דרך מנגנוני השלטון המקומי הוא הרסני.
הקורונה שחקה את האמון הבינוני ממילא.
יש ללמוד מהמשבר ולהפיק לקחים כדי לעשות תיקון ממשלי-ערכי.

באופן פרקטי – יש לקוות שהמשבר יוביל להטמעת שינויים במנגנון השירות הציבורי ע"י רפורמות: משפטיות / תרבותיות /מנהליות / שמותאמות לעולם שאחרי המשבר -בדגש על מעורבות הציבור וראייה היברידית של תפקידי הממשל עם סמכויות רבות יותר לדרגים מקצועיים.

פרופ' ערן פייטלסון הציג מחקר העוסק באסטרטגיות ליציאה מסגר וחיים בצל הקורונה – לקחים מאירופה והשלכות לישראל. מטרת המחקר: לימוד מניסיונן של מדינות שיצאו מסגר בגל הראשון, בלי שהתפרץ בהן גל שני מיד לאחר מכן, כתשומה לגיבוש אסטרטגיית יציאה מהגל השני בישראל. במחקר נבחנו 4 מדינות אירופיות: אוסטריה, שוויץ, איטליה ויוון.

 מהמחקר עולות הנקודות הבאות:

עקרונות מדיניות:

• בכל המדינות יש הובלה מקצועית, בולט באיטליה שם הפקד בידי דרג מקצועי
• למעט יוון בכל המדינות יש קבלת החלטות ברמה תת-מדינתית
• בכל המדינות שקיפות גבוהה של נתונים המוצגים ע"י אנשי מקצוע
• בכל המדינות היציאה היא רב שלבית (3-4 שלבים, בהפרשי זמן)
• אכיפה מוטלת במידה לא מועטה על רמה מקומית וראשי מוסדות

סקטורים – תובנות מעניינות:

• חינוך לרוב בשלב מאוחר, למעט גיל רך. בשוויץ דאגה למעונות יום לעובדים חיוניים, וגם באחרים סיוע להם
• תחבורה ציבורית המשיכה לפעול בכל הארצות
• מסחר נפתח בשלבים מוקדמים יחסית

כלכלה:

• דגש על שמירת מקומות עבודה ומענקים לעצמאים
• הקלות מס ודחיית תשלומים
• דאגה למשפחות עם ילדים קטנים (ביוון חופשה בתשלום, באיטליה תמיכה כספית לשמרטפות עם תוספת נוספת לעובדי מע' הבריאות)

מערכת הבריאות:

• באיטליה דגש על סיוע קהילתי ותוספת אחיות לבדיקות וטיפולים
• באוסטריה ושוויץ תוספת מקורות. בשוויץ גויס גם הצבא לסייע לב"ח ונאסרו תהליכים שאינם דחופים
• למעט באוסטריה נפתחו קווים חמים בנושאי בריאות הנפש
• באיטליה ויוון תוגברו מיטות טיפול נמרץ, באוסטריה ושוויץ הן הספיקו

בדיקות וניטור:

• למעט יוון ניטור רציף ושקוף
• ניטור וולונטרי באפליקציות בכל המדינות למעט יוון, בה מנוטרים תיירים

חברה וקהילה:

• החברה האזרחית פעילה מאוד בכל המדינות

אמון הציבור:

• האמון בממשלות עלה והיה גבוה בכל המדינות

תובנות לישראל

• יש חשיבות לתהליך יציאה מדורג ושקוף
• יש חשיבות לשקיפות מידע באמצעות דרגים מקצועיים
• חשוב להותיר מרווח קבלת החלטות לדרג המקומי ולשלב את החברה האזרחית, וכן להטיל חובות אכיפה על ראשי מוסדות ואירגונים
• ניהול ענייני ושקוף מגביר את אמון הציבור
• ניתן להותיר את התח"צ פעילה (אולי תוך הגברת תדירות והורדת צפיפות)
• חשוב לשמור על מקומות עבודה ולא להוציא לחל"ת, ולתת סיוע אפקטיבי לעצמאים
• חשוב לתת מענה לגיל הרך, בין אם בגנים ובין אם בסיוע לשמרטפיות
• פתיחת עסקים קודמת לפתיחת מערכת החינוך
• ראוי להתייחס לבריאות הנפש

בדיון שהתנהל הועלו הדברים הבאים:

עו"ד עאדל בדיר – ראש עיריית כפר קאסם

את הגל הראשון עברו בכפר קאסם עם "תעודת הצטיינות". אנשים חששו ונזהרו. "הכל" היה בידיים של השלטון המקומי, נשמר קשר אישי עם התושבים והמתנדבים. לאחר החזרה לשגרה היתה תחושה בציבור שהמגיפה כבר  לא כל כך מפחידה ולכן התקיימו כל החתונות. לקראת יוני השלטון המרכזי הקים מערכות משלו, המקומיים גילו את עיקר המידע מהצהרות הפוליטיקאים. אך האחריות נפלה על השלטון המקומי, גם שלא נתנו לה סמכויות.

בכפר קאסם החליטו לקחת אחריות, בנו תוכנית מסודרת והציגו אותה לגופי השלטון לבקשת תמיכה וסמכות. כפר קאסם קיבל תמיכה, מימון, ושיתוף פעולה עם פיקוד העורף, המשטרה, משרד הבריאות והפנים. המודל המוצלח, שהיום מיושם בעוד רשויות, הוא שהשלטון המקומי בחזית, ומקבל שיתוף פעולה מהשלטון המרכזי.

השלטון המקומי מכיר את התושבים - "העם בתוכו הם חיים" - היכרות עם כל משפחה ומשפחה, מי היה עם מי במגע, ומי היה באיזו חתונה. כך הצליחו לקטוע את שרשרת ההדבקה. מה שלקח 3-5 ימים זמן חקירה למשרד הבריאות, לקח להם כמה שעות. הוקמו צוותים מקבילים למשרד הבריאות, חולקו חבילות לתושבים מבודדים, שיתפו פעולה עם המשטרה בנושא האכיפה. והכי חשוב – שיתוף פעולה עם הציבור. בלי אמון לא יהיה שיתוף פעולה של הציבור, ואנשים מאמינים יותר למי שהם רואים בשטח, וזה השלטון המקומי.

יצחק רביץ – ראש מועצה מקומית קריית יערים

מאמין שאפשר לעשות את הדברים נכון. בכל דבר "רע" יש גם דבר טוב, הקורונה גרמה למשפחות להתאחד, למבודדים להעשיר את עולם התוכן שלהם לאור זמן פנוי, ולרשות המקומית להתחבר אל השלטון המרכזי.

שנים רבות נשאלת השאלה אין לחלק את העבודה בין השלטון המרכזי למקומי? בארה"ב למשל לרשות המקומית יש מערכת רחבה של סמכויות, כולל שיטור עירוני. פה הנושא עדין חסר.

בקרית יערים התפתח ארוע הדבקה המונית ממסיבת פורים עם 50-60 איש. מייד כל הגופים ניסו לסייע, ההבדל בין הגל הראשון לגל השני הנו הקשר בין השלטון לרשות. בגל הראשון היה מאבק מול משרד הבריאות לקבל את שמות החולים. מרגע שקיבלו את השמות, הצליחו מיד לאתר את האנשים ולקטוע את שרשרת ההדבקה: בזכות מידע ברזולוציה שלמתשאל ממשרד הבריאות אין - היכן נמצא בית הכנסת, כמה כניסות יש לו, איזה מנין התפלל באיזו שעה. ככה עברו מבית לבית וקטעו מיד את ההתפשטות. בין ה 2/4 עד 4/6 לא היו חולים בקריית יערים. הרשות המקומית היא זרוע של השלטון המרכזי, שיכולה לבצע את הדברים עמוק יותר ומדויק יותר, כמו שאין בכוחו של השלטון המרכזי לבצע. זה לא "אנחנו והם", אלא אנחנו ביחד. לענין המשטרה: ההתעמתויות הן עם אנשים צעירים ואי אפשר לבוא בטענות לשוטרים שעומדים מולם. אם היה שיטור מקומי זה היה עובד יפה. בזכות תיאום עם המשטרה, טופל ארוע בחול המועד, כשארוע מרפסות עם תזמורת וחגיגה הפך להתקהלות ברחוב. המשטרה נתבקשה לתת לרשות לטפל, והמתינו  בחוץ. תוך 7 דקות הארוע נסגר בנועם– בשיחה והסבר. צריך לתת לרשות המקומית  לנהל נכון, לבצע דברים בדרך שהתושבים מבינים אותה ולא באופן לעומתי. המגזר החרדי כמיעוט נמצא הרבה בקונפליקט, אבל יש פתרונות נכונים שאינם בכיפופי ידיים. צריך לתת לרשויות המקומיות כלים רחבים יותר. נציגי שלטון מקומי העלו את הדרישה שיו"ר השלטון המקומי ישב בקבינט ויביע את דבר הרשות. אנחנו מכירים את התושבים. אם היו נותנים לנו סמכויות, למשל לתת לרופא המקומי לתת הפניות לבדיקות ומלוניות לאור היכרותו עם המשפחות ומי באמת זקוק. קרית ערים היום ירוקה, עמדה בכל ההנחיות בחגים למרות שהיה קשה, אבל עשינו את זה.

סא"ל איה דולב – ראש ענף התנהגות אוכלוסיה בפיקוד העורף

הקורונה היא ארוע מתגלגל (cascading event) שמחולל הרבה אתגרים בתחומי הבריאות, כלכלה, החברה והמשילות.  

קיימים שני היבטים שעד היום ישראל הצטיינה בהם בעת חירום, שצריך לעדכן אותם לתנאים החדשים: יכולת חזרה מהירה לשגרה, ולכידות וקהילתיות - ה"ביחד".. בהשוואה לארועים אחרים, הארוע הזה ארוך. אנו חווים שינויים תוך כדי תנועה, ויש "עיפות מהמגיפה". בתחילת ארוע חירום יש לכידות "סביב הדגל", כמו באסון התאומים. בתחילת הגל הראשון ראינו לכידות, התגייסות ואמון – כיום ניתן לראות כרסום באמון, תפיסת המסוגלות והיכולות.

היקף הארוע – גלובאלי, אנו רואים שזה נוגע בכל חלק בישראל ואין לנו יכולת לרכז מאמץ וכוחות רק באיזור מסויים. לכן גם אי אפשר שגורם מתכלל אחד, יחליט מלמעלה ויוריד הנחיות למטה. חסר ניהול מבוזר, יש לתת סמכויות וכלים, לאפשר להשתמש בהיכרות עם האוכלוסיה, לאפשר ניהול רגיש, וגיוס כוחות קהליתיים. זה דורש תמיכה ממערכות לאומיות, שיאפשרו לקיחת אחריות מקומית ביזור חלק מהאלמנטים של ניהול מצב חירום.

1. הציבור מבין שזה הולך להיות ארוך
2. מבין שיש הרבה אתגרים
3. הציבור מבין שיש לו חלק פעיל בקטיעת שרשרת ההדבקה

לכן נדרש שיתוף הציבור והקהילה בלקיחת אחריות אישית

פרופ' אלעד ברקן – מכון ויצמן

מגיפה נוטה להכות בחולייות החלשות, מחקר מגרמניה הראה שבתחילת המשבר מקדם ההדבקה (R) עמד על 2-3.5. בעת בלימת ההתפשטות הצליחו ליצב אותו מתחת ל-1 ולשמור על זה. עד להתפרצות בעייריה אחת של כ 500 נדבקים, שהקפיצה את ה R בחזרה ל 2-3. מאחר וה R הוא ממוצע ארצי, המשמעות למדינת ישראל הנה שאם נשאיר את קבלת ההחלטות על פי מקדם R ברמה הארצית, נשאר תקופה ארוכה עם הגבלות קשות בכל הארץ. למדינת ישראל אין את האמצעים להישאר במצב הזה. העירוב בין הסקטורים בישראל הוא גדול, והשלטון המרכזי לא יכול לנהל את כל האספקטים בצורה יעילה. לכן יש לחזק את השלטון המקומי. הדבר הנכון הוא לתת אמון, ולתת סמכויות לרמה המקומית. על מנת להקל בערים גדולות, ניתן לתת סמכויות גם למוסדות, כמו אוניבסיטאות או בתי ספר. יש להגדיר גבולות גזרה בדומה לתוכנית הרמזור, וליישם בעיר צהובה/ירוקה מסגרת מגבלות אחרת לעומת מגבלות בעיר אדומה, על מנת לתת חופש היכן שאפשר, וגם למנוע מהמחלה להתפשט.

לסיכום - צריך לתת כלים לרשות מקומית, כולל מידע ופלטפורמות לשיתוף ידע בין המקומות. החוכמה נמצאת ברמה המקומית.

ד"ר נוהאד עלי מכללת גליל מערבי, יו"ר תחום ערבים-יהודים-מדינה במוסד שמואל נאמן בטכניון

ארוע החירום האמיתי של החברה הערבית הנו האלימות והפשיעה.

לענין הקורונה, רואה חלוקה ברורה בין הגל הראשון לשני: שיעור הערבים החולים בגל הראשון עמד על כ 6% לעומת ייצוג האוכלוסיה הערבית בכלל האוכלוסיה שהוא כ 18%. מדוע?

1. היה פחד אמיתי מהמגיפה
2. היה שיתוף פעולה בין השלטון המקומי לארצי, בין החברה ערבית לפיקוד העורף, בין החברה הערבית לממסד. אפילו דיברו על הזדמנות אמיתית לגיוס החברה הערבית למשטרה ולצבא
3. כמעט בכל ישוב הוקמו וועדות וולנטריות שכללו צעירים, רופאים, אנשי דת שתכליתם לסייע לאנשים, להביא שמחה לילדים, הסברה ותודעה.

להצלחה הזו התלוותה אופריה אפילו עד כדי פיתוח תיאוריות כמו שאוכל הערבי, סגנון החיים או DNA נותנים חסינות לנגיף ..... כמו בסיפור "זאב זאב".

לפני הגל השני, אנשים כבר לא התייחסו למגיפה כאל מחלה מסוכנת, נוצר מצב אנומאלי. הממשלה פתחה את הכל כאילו הקורונה נעלמה, והגל השני היכה ללא רחמים בחברה הערבית: כ 28-30% מהחולים מכלל החולים בישראל היו מהמגזר הערבי. לעומת חלקם באוכלוסיה שהוא 18%, מדובר ב- 170% יצוג יתר בתחלואה. לשמחתי (ואין לי הסבר) בשבועיים האחרונים המצב התייצב וירדנו לכ 7% - הצלחה בכל קנה מידה, למרות שאין באמת סגר חברה הערבית. מדוע אין באמת סגר:

1. מסיבות מבניות – רוב העובדים הערבים הם חלק מהמעמד התחתון בחברה הישראלית – עובדים חיוניים במשק - עובדי בניין, נגרות, מפעלים חיוניים, ולכן כולם ממשיכים לעבוד, ויוצאים ונכנסים אל הערים/כפרים.
2. גם מעמד הבינים – רופאים, מורים, בעלי חניות קטנות למסחר – כולם ממשיכים לעבוד, ומבחינת מעמדית הציבור הערבי לא באמת הרגיש את הקורונה.

מה כן השתנה בחברה הערבית?

• החתונות. ארוע קולקטיבי גדול שגרם להתפשטות גדולה של הקורונה. חתונה היא ארוע של 6-7 לילות לפני יום החתונה המרכזית, עם עשרות ומאות אנשים. ארועים כאלה הביאו לנסיגה משמעותית.
• שיתוף הפעולה עם פיקוד העורף נחלש מאד; היום קשה לדבר על שיתוף פעולה עם הממסד, למעט כמה יישובים, כמו כפר קאסם, אום אל פאחם, דאלית אל כרמל ששמרו על קשר הדוק עם פיקוד העורף. החברה הערבית כיום מאד ביקורתית כלפי הממסד. הדבר בולט בעיקר סביב האכיפה. כמעט ולא רואים את הממסד או את המשטרה מבצעים אכיפה משמעותית.

אנחנו בעיצומו של מחקר על עמדות כלפי הממסד בחברה הערבית, ויש ביקורת נוקבת גם כלפי חברי כנסת ערבים, שכמעט לא נראו ולא נשמעו. חלקם אף הפרו את ההנחיות, נדבקו ונאלצו להכנס לבידוד.

השאלה - איך ניתן לבנות מודל ייחודי מקומי דובר ערבית. הממסד לא דיבר ערבית, בשונה ממה שהיה צריך.

פרופ' פנינה פלאוט – טכניון

תומכת בנאמר על יכולותיו של השלטון המקומי לטפל בנושא הקורונה.

אני רוצה להדגיש את נושא המידע, שלא עלה עד כה:

אנו כאנשי מדע מניחים כי קבלת החלטות מבוססת על מידע נגיש, שקף ופתוח. המידע המרחבי חשוב ויש יכולת לקבל החלטות על בסיסו. אבל ראינו תופעה מוזרה: ככל שהזמן חלף והאזרחים הבינו כיצד מתקבלות החלטות - הם החלו לשבש/להסתיר מידע: יצאו בלי טלפונים מהבית, צמצמו מידע בחקירה על מנת לא לשלוח חברים לבידוד, הפרו בידוד, לא נכנסו לבידוד, נמנעו מלעשות בדיקות באופן מכוון על מנת לא להפוך ערים לאדומות, אפילו קבלו הנחייה לא להיבדק. זהו נושא שיש לטפל בו מהר ולמצוא פתרון, ונראה שנכון לעשות זאת ברמה המקומית, כמו בקרית יערים או דלית אל כרמל. ניתן גם לטפל בהדבקה ברמת הקהילה – כמו קהילה חרדית שמטפלת בחולים שלה בתוך מתקנים מקומיים במודל קהילתי-מקומי. ראוי שנלמד זאת. מידע שנאסף בתוך הקהילה יכול גם לתת לאנשים תחושת בטחון, שהמידע הפרטי נשאר בקהילה.

כדאי לייצר רשת של למידה מהצלחות. המידע הולך לאיבוד. צריך לאסוף אותו ולייצר "סל כלים" שיוכל לשמש רשויות אחרות.

פרופ עלי זלצברגר

מסכים עם מה שנאמר על הרשויות המקומיות, אבל מבקש להדגיש שכדי שיתפקדו בחירום, יש לחזק אותן בשגרה. לתת להם סמכויות, לדאוג שיהיו חזקות וללא שחיתות.

לקח חשוב מהמשבר: הקורונה נתנה מכה גם לתפיסה הישראלית, שאפשר להתמודד עם חשיבה מחוץ לקופסה, הפעלת שיקול דעת מהיום למחר... אבל מי שהצליח לצאת מהמשבר הן מדינות עם תרבות הפוכה משלנו: שחושבות מראש ומכינות תשתית להיערכות מוקדמת. כדאי שנלמד מהן.

דר' אלכס אלטשולר

סיכם באמרו שבגל הראשון לא ידענו כלל מה זו המגיפה, גם עכשיו ישנה אי וודאות רבה, אנו עדיין לומדים את הארוע מכמה היבטים ורמת אי הודאות קיצונית. זהו משבר מסוג חדש, בהיקפו ובקשרי הגומלין המורכבים שקשורים בו.

החוצפה הישראלית קידמה אותנו בתחומי ההיטק ובזירות אחרות. אבל לצד החוצפה הישראלית אני חושב שנכון לנו לפתח יותר צניעות וענווה. הם נדרשים לכולם כי יש פה ארוע מורכב וקשה להגיע לתובנות נחרצות.

מה שהכי זקוקים לו כרגע זה הביחד. מקווה שביחד נעשה את המאמץ.