ההתמודדות עם משבר הקורונה: עניין של משילות

וובינר מיוחד לרגל יום החירום הבינלאומי

מרכז הידע והמחקר הלאומי בתחום ההיערכות למצבי חירום, בשיתוף עם מרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון מציינים את ה-13 באוקטובר "היום הבין-לאומי למזעור סיכוני אסונות" (UN Disaster Risk Reduction day) בוובינר בנושא: הכל עניין של משילות.

בהודעה לעיתונות מיום 4 בספטמבר הודיעה Mami Mizutori, ראש ה- UNDRR ונציגתו המיוחדת של מזכ"ל האו"ם  למיזעור סיכוני אסונות כי נושא המשילות נבחר כנושא המרכזי השנה, כשהיא מציינת: "COVID-19 ומשבר האקלים מלמדים אותנו שיש צורך בראיה ברורה, תכניות ומוסדות בעלי סמכויות ויכולות, הפועלים על בסיס ידע, למען טובת הכלל". (ראו גם Concept note שפורסם באתר UNDRR)

הארוע התקיים במרחב הוירטואלי. קישור להקלטה ביו-טיוב: https://youtu.be/PnBdv2p1REQ

הארוע שודר חי בפיסבוק: https://www.facebook.com/emergencyreadiness

לשאלות נוספות למשתתפים אחרי הוובינר ניתן לכתוב ל: This email address is being protected from spambots. You need JavaScript enabled to view it.

תכנית:

15:00-15:05	הקדמה: פרופ' דבורה שמואלי, ראשת מרכז הידע והמחקר בתחום ההיערכות למצבי חירום
15:05-15:15	דברי פתיחה: גב' שי-לי שפיגלמן מנכ"לית משרד המדע והטכנולוגיה
15:15-15:30	פרופ' עלי זלצברגר, ראש מרכז מינרבה לחקר שלטון החוק במצבי קיצון, אוניברסיטת חיפה: חקיקה ורגולציה למוכנות למצבי אסון – משמעויות למשבר הקורונה קישור למצגת כאן
15:30-15:45	פרופ' ערן ויגודה-גדות, אוניברסיטת חיפה: קורונה, אמון הציבור ומשילות קישור למצגת כאן
15:45-16:00	פרופ' ערן פייטלסון, האוניברסיטה העברית בירושלים; פרופ' פנינה פלאוט,טכניון; פרופ' דבורה שמואלי ודר' מיכל בן גל, אוניברסיטת חיפה:  אסטרטגיות ליציאה מסגר וחיים בצל הקורונה – לקחים מאירופה והשלכות לישראל קישור למצגת כאן
16:00-16:55	פאנל שאלות ותשובות בהנחיית פרופ' דבורה שמואלי: עו"ד עאדל בדיר, ראש העיר כפר קאסם מר יצחק רביץ, ראש המועצה המקומית קרית יערים סא"ל איה דולב,  ראש ענף התנהגות אוכלוסייה, פיקוד העורף פרופ' אלעד ברקן, מכון וויצמן, צוות-19 דר' נוהאד עלי, האקדמית גליל מערבי, יו"ר תחום ערבים-יהודים-מדינה במוסד שמואל נאמן בטכניון פרופ' פנינה פלאוט, טכניון, ראש קבוצת טכנולוגיה, הנדסה ותכנון במרכז
16:55-17:00	דברי סיכום: דר' אלכס אלטשולר, יו"ר וועדת ההיגוי של מרכז הידע והמחקר הלאומי בתחום ההיערכות למצבי חירום, משרד המדע והטכנולוגיה

 תובנות עיקריות

המסר המרכזי הוא שניתן למנוע אסונות רבים באמצעות שליטה וניהול, כולל יישום אסטרטגיות להפחתת סיכונים וניהול גורמי הסיכון.

פרופ עלי זלצברג ציין בהרצאתו בנושא חקיקה ורגולציה למוכנות למצבי אסון  - משמעויות למשבר הקורונה שישראל נכשלה באופן קולוסאלי בטיפול במשבר עד כה. הוא הצביע על שתי סיבות מרכזיות: פוליטיזציה של החלטות והיעדר מוכנות – לא רק של מערכת הבריאות: באופן מפתיע למרות שישראל חוותה מאז הקמתה מגוון ארועי חירום בטחוניים די תדירים, אין בישראל דוקטורינת חירום מקיפה וכוללת, מגובה בחוק ובמוסדות. 

המוכנות לחירום בישראל נסמכת על החוק להתגוננות אזרחית, תש"יא 1951. מכח החוק הוקם הג"א (שרות התגוננות אזרחית), והוענקו לו סמכויות להתרעה, הדרכה, ותיאום פעולות (ממשלה, רשויות מקומיות ומפעלים חיוניים), בדגש על מצבי חירום בטחוניים. בראשו ממונה קצין צה"ל על ידי שר הבטחון בהמלצת הרמטכ"ל. החוק תוקן ב 2011 והורחב גם לארועים שאינם בטחוניים. ב- 1992 (לאחר מלחמת המפרץ) הוקם פיקוד העורף שקיבל את תפקיד שרות הג"א. אחת הבעיות הינה שזו יחידה צבאית ולא אזרחית. ב 2007 הוקמה רשות חירום לאומית - רח"ל – בהחלטת ממשלה, ללא מסגרת חוקית, נטולת סמכויות וללא מבנה ברור ומוסכם, אשר אוחדה עם מערך משק לשעת חירום (מל"ח) שגם הוא אינו מעוגן בחקיקה מסודרת. מעט לפני פרוץ משבר הקורונה רח"ל הוחלשה בשל מאבקים פוליטיים, היעדר סמכויות ואפקטיביות עד להתמוססותה בעת המשבר.

בתחילת המשבר, בפברואר-מרץ פעל משרד הבריאות ללא שיתוף רח"ל או פיקוד העורף. באפריל הבינו שיש צורך בגוף מתכלל והמשימה הופקדה בידי המועצה לבטחון לאומי - גוף המעוגן בחוק, שמטרתו לייעץ לממשלה, בענייני חוץ ובטחון. רק במאי 2020 שותפו פיקוד העורף ורח"ל. היום, תישעה חודשים אחרי פרוץ המשבר עדין לא ברור מה הסמכויות של כל אחד או כיצד מקבלים החלטות.

צוות המחקר סקר דוחות מבקר מדינה על פני אסונות ומשברים ושילב ראיונות עומק עם 40 בעלי תפקידים מרכזיים בניהול מצבי חירום בישראל.  העולה מכולם:

• היעדר דוקטורינה שלטונית-ניהולית ברורה. אין תכנון, אין יעדים אין מטרות והדברים מנוהלים תגובתית; אין תהליכי דיווח, אין תהליכי הפקת לקחים ואין נשיאה באחריות
• היעדר מוטיבציה בקרב פוליטיקאים לטפל בהיערכות לחירום – נושא הדורש השקעת משאבים רבים, ואינו מעניק "פירות פוליטיים" מיידים (בזמן הכהונה). לכן נדרש חוק חירום וכינון מוסדות חירום
• מתח הנובע מניגוד אינטרסים בין פוליטיקאים, אנשי מינהל (בירוקרטים), ומומחים מוביל לחוסר ציות

בהשוואה למדינות אחרות בעולם, ישראל יוצאת דופן בהיעדר חקיקת חירום כוללת. ברוב המדינות יש חוק חירום ג'נרי, חוקים, מוסדות ומסגרות להיערכות והתמודדות עם אסונות. דוגמאות לניהול נכון אפשר למצוא בטאיוואן, דרום קוריאה, סינגפור והונג קונג. בטאיוואן יש שיבעה מתים בלבד מהמגיפה עד כה.

בבריטניה קיים חוק משנת 2004 (CIVIL CONTIGENCIS ACT ) אשר החליף את החקיקה הישנה שעל בסיסה נחקק גם חוק הג"א בישראל. החוק יצר מבנה מוסדי ברמה כלל מדינתית לטיפול במגוון אסונות: טבע, טרור ומגיפה, הכולל גוף (מקביל לרח"ל אצלנו), הפועל גם ברמה הארצית, גם האזורית וגם המקומית, בשילוב עם מערכות החירום (משטרה, כיבוי אש, מערך הבריאות הלאומי וכו') למתן מענה אינטגרטיבי בכל השלבים ( מניעה, הכנה, מענה ושיקום). עם זאת, עם פרוץ המשבר, בריטניה לא השתמשה בחוק הזה, אלא חוקקה חוק חדש (במרץ 2020) שהוא הרבה יותר דרקוני. כך לדוגמה, אין צורך להביא תקנות שעת חירום לאישור הממשלה (רק לדווח אחת לחודשיים), והסמכויות להטיל סגרים ואיסורים הרבה יותר נרחבות. 

המלצות לישראל:

לחוקק חוק חירום כללי ולקבוע במסגרתו בין השאר: מי הגוף האחראי להכנה, ניהול והבראה ממצב חירום; מה הן דרכי מינוי העומד בראש אותו גוף; שילוב מועצה מנהלת בה נציגים מומחים, נציגי רשויות מקומיות ונציגי חברה אזרחית; מה סמכויותיו ומה חובותיו של אותו גוף (לדוגמה: הצגת תרחישי ייחוס לממשלה ועבודה על פי תרחישי הייחוס הללו).

ניתן להציע שלוש חלופות באשר לגוף כזה: (1) פיקוד העורף כגוף מוביל לשלושת השלבים (הערכות, התמודדות והבראה מחרום); (2) רח"ל כגוף מוביל לשלושת השלבים; (3) מבנה היברידי -  רח"ל כגוף מוביל להערכות ולהבראה, פיקוד העורף מוביל בהתמודדות.

המודל הראוי הוא של גוף אזרחי ולא גוף צבאי.

עולה שאלה האם עדיף מבנה ריכוזי או ביזורי וכמה דרגות ביזוריות (אזורי-מקומי). חלק מהכשלונות נובע מהעדר קשרים בין הגוף המתכלל לרשויות המקומיות. ההמלצה היא לשתף את כל הגופים הקשורים - הרשויות המקומיות, מומחים ונציגי החברה האזרחית. אמון וציות היו משתפרים אם היו מאצילים סמכויות לרשויות המקומיות.

פרופ' ערן ויגודה-גדות בהרצאתו: אמון הציבור בעת משבר הקורונה: לראות ולא להאמין – למשול ולא להאמין הציג מחקר משותף עם קבוצת חוקרים (פרופ' שלמה מזרחי, פרופ' ניסים כהן, ד"ר אדר בן-אליהו, ד"ר אורי הרץ, ד"ר רותם מילר-מור, גב' אפרת מישור) הבוחן את אמון הציבור בממשל ובמנהל הציבורי בישראל וכן את ביצועי המגזר הציבורי כבר מעל שני עשורים. המחקר נוגע ליחס האזרחים כלפי השלטון הן בעיתות רגיעה והן בעיתות משבר וחירום כדוגמת משבר הקורונה העולמי. כמו כן בוחן מחקר האורך שורה של ערכים דמוקרטיים אחרים.

אמון הנו הדבק שמחבר בין הציבור לממשל – תחושתם של אזרחים שהשלטון שיעשה את הדבר הטוב עבורם. התנהגות הציבור תלויה מאד ברמת האמון כלפי מוסדות השלטון.

ניתוח מדדי good government בשנים האחרונות ובהשוואה עולמית  ממקם את ישראל נמצאת במרכז הדירוג העולמי מקום סביב האמצע -כאשר כ40 אחוז לערך מהציבור שבע רצון מהדמוקרטיה בישראל בעיתות רגיעה עם תנודות קטנות לאורך השנים.  ישנם פערים גדולים באמון כלפי  מוסדות השלטון השונים כאשר באופן כללי זרועות הבירוקרטיה הישראלית זוכים לאמון גדול הרבה יותר מאשר הגופים הפוליטיים. המגפה והתנהלות הממשלה בישראל הביאה למשבר אמון משמעותי, הן בהשוואה לישראל בעבר, הן בהשוואה לעולם והן על פני מרכיבים שונים של החברה הישראלית.

ברוב המקומות בעולם ניכרת ירידה בשביעות הרצון מהשלטון וירידה באמון בעת משברים או אירועים דרמטיים. כיום, מדינות כדוגמת דנמרק, נורבגיה, שוודיה, קנדה – צולחות משבר הקורונה עם אמון ציבורי גבוה יחסית במערכות השלטון המקצועיות והפוליטיות.

בישראל בעקבות הקורונה, ניכרת ירידה נוספת באמון הנמוך ממילא  במערכות הפוליטיות, אבל נשמרת רמת  אמון סבירה במערכות הביצועיות של נותני השרות - משטרה, צבא, מערכת הבריאות (למרות ההזנחה ארוכת השנים). בולטת הערכה גבוהה למוסדות השומרים על קשר יומי ורצוף עם הקהילה, כמו בקופות החולים. האנשים והמוסדות האלו זוכים לאמון גבוה יותר. בדרך כלל משרתי הציבור זוכים לאמון גבוה יותר מהמוסדות.  ככל שהאמון יותר גבוה הסיכוי להשיג משילות יותר גבוהה עולה. לכן, ביצועי הממשל והממשלה בעת רגיעה ועל אחת כמה וכמה בעת חירום תלויים באמון שרוחש כלפיהם הציבור שאמור לשתף פעולה עם הממשל בהתמודדות עם משברים. כיום, קיים מצב פרדוקסלי בו הציבור עדיין מציית להנחיות אך לאור האמון הנמוך גם רמת הציות הזו נמצאת בסכנה ואנו עלולים לגלוש בקלות לאווירה והתנהגות בלתי צייתנית/אנרכיסטית.

לכן, חוזק מדינה יבחן בעת משבר על פי יכולתה להתמודד עם מצב לא צפוי במחיר הגיוני, מאבק על הישרדות, למידה והפקת לקחים.

ניתן לומר שבישראל:

לא ניתן כיום לגלגל את הכשלון/האשמה בטיפול במשבר לדרג הביצועי. ההחלטות הפוליטיות המתקבלות בעת המשבר פוגעות באמון הציבור. 
ריכוזיות השלטון וחוסר יכולתו להאציל אחריות לרשויות מקומיות משתקים את המערכת.
אי שיתוף הציבור באופן אקטיבי דרך מנגנוני השלטון המקומי הוא הרסני.
הקורונה שחקה את האמון הבינוני ממילא.
יש ללמוד מהמשבר ולהפיק לקחים כדי לעשות תיקון ממשלי-ערכי.

באופן פרקטי – יש לקוות שהמשבר יוביל להטמעת שינויים במנגנון השירות הציבורי ע"י רפורמות: משפטיות / תרבותיות /מנהליות / שמותאמות לעולם שאחרי המשבר -בדגש על מעורבות הציבור וראייה היברידית של תפקידי הממשל עם סמכויות רבות יותר לדרגים מקצועיים.

 

פרופ' ערן פייטלסון הציג מחקר העוסק באסטרטגיות ליציאה מסגר וחיים בצל הקורונה – לקחים מאירופה והשלכות לישראל. מטרת המחקר: לימוד מניסיונן של מדינות שיצאו מסגר בגל הראשון, בלי שהתפרץ בהן גל שני מיד לאחר מכן, כתשומה לגיבוש אסטרטגיית יציאה מהגל השני בישראל. במחקר נבחנו 4 מדינות אירופיות: אוסטריה, שוויץ, איטליה ויוון.

 מהמחקר עולות הנקודות הבאות:

עקרונות מדיניות:

• בכל המדינות יש הובלה מקצועית, בולט באיטליה שם הפקד בידי דרג מקצועי
• למעט יוון בכל המדינות יש קבלת החלטות ברמה תת-מדינתית
• בכל המדינות שקיפות גבוהה של נתונים המוצגים ע"י אנשי מקצוע
• בכל המדינות היציאה היא רב שלבית (3-4 שלבים, בהפרשי זמן)
• אכיפה מוטלת במידה לא מועטה על רמה מקומית וראשי מוסדות

סקטורים – תובנות מעניינות:

• חינוך לרוב בשלב מאוחר, למעט גיל רך. בשוויץ דאגה למעונות יום לעובדים חיוניים, וגם באחרים סיוע להם
• תחבורה ציבורית המשיכה לפעול בכל הארצות
• מסחר נפתח בשלבים מוקדמים יחסית

כלכלה:

• דגש על שמירת מקומות עבודה ומענקים לעצמאים
• הקלות מס ודחיית תשלומים
• דאגה למשפחות עם ילדים קטנים (ביוון חופשה בתשלום, באיטליה תמיכה כספית לשמרטפות עם תוספת נוספת לעובדי מע' הבריאות)

מערכת הבריאות:

• באיטליה דגש על סיוע קהילתי ותוספת אחיות לבדיקות וטיפולים
• באוסטריה ושוויץ תוספת מקורות. בשוויץ גויס גם הצבא לסייע לב"ח ונאסרו תהליכים שאינם דחופים
• למעט באוסטריה נפתחו קווים חמים בנושאי בריאות הנפש
• באיטליה ויוון תוגברו מיטות טיפול נמרץ, באוסטריה ושוויץ הן הספיקו

בדיקות וניטור:

• למעט יוון ניטור רציף ושקוף
• ניטור וולונטרי באפליקציות בכל המדינות למעט יוון, בה מנוטרים תיירים

חברה וקהילה:

• החברה האזרחית פעילה מאוד בכל המדינות

אמון הציבור:

• האמון בממשלות עלה והיה גבוה בכל המדינות

תובנות לישראל

• יש חשיבות לתהליך יציאה מדורג ושקוף
• יש חשיבות לשקיפות מידע באמצעות דרגים מקצועיים
• חשוב להותיר מרווח קבלת החלטות לדרג המקומי ולשלב את החברה האזרחית, וכן להטיל חובות אכיפה על ראשי מוסדות ואירגונים
• ניהול ענייני ושקוף מגביר את אמון הציבור
• ניתן להותיר את התח"צ פעילה (אולי תוך הגברת תדירות והורדת צפיפות)
• חשוב לשמור על מקומות עבודה ולא להוציא לחל"ת, ולתת סיוע אפקטיבי לעצמאים
• חשוב לתת מענה לגיל הרך, בין אם בגנים ובין אם בסיוע לשמרטפיות
• פתיחת עסקים קודמת לפתיחת מערכת החינוך
• ראוי להתייחס לבריאות הנפש

בדיון שהתנהל הועלו הדברים הבאים:

עו"ד עאדל בדיר – ראש עיריית כפר קאסם

את הגל הראשון עברו בכפר קאסם עם "תעודת הצטיינות". אנשים חששו ונזהרו. "הכל" היה בידיים של השלטון המקומי, נשמר קשר אישי עם התושבים והמתנדבים. לאחר החזרה לשגרה היתה תחושה בציבור שהמגיפה כבר  לא כל כך מפחידה ולכן התקיימו כל החתונות. לקראת יוני השלטון המרכזי הקים מערכות משלו, המקומיים גילו את עיקר המידע מהצהרות הפוליטיקאים. אך האחריות נפלה על השלטון המקומי, גם שלא נתנו לה סמכויות.

בכפר קאסם החליטו לקחת אחריות, בנו תוכנית מסודרת והציגו אותה לגופי השלטון לבקשת תמיכה וסמכות. כפר קאסם קיבל תמיכה, מימון, ושיתוף פעולה עם פיקוד העורף, המשטרה, משרד הבריאות והפנים. המודל המוצלח, שהיום מיושם בעוד רשויות, הוא שהשלטון המקומי בחזית, ומקבל שיתוף פעולה מהשלטון המרכזי.

השלטון המקומי מכיר את התושבים - "העם בתוכו הם חיים" - היכרות עם כל משפחה ומשפחה, מי היה עם מי במגע, ומי היה באיזו חתונה. כך הצליחו לקטוע את שרשרת ההדבקה. מה שלקח 3-5 ימים זמן חקירה למשרד הבריאות, לקח להם כמה שעות. הוקמו צוותים מקבילים למשרד הבריאות, חולקו חבילות לתושבים מבודדים, שיתפו פעולה עם המשטרה בנושא האכיפה. והכי חשוב – שיתוף פעולה עם הציבור. בלי אמון לא יהיה שיתוף פעולה של הציבור, ואנשים מאמינים יותר למי שהם רואים בשטח, וזה השלטון המקומי.

יצחק רביץ – ראש מועצה מקומית קריית יערים

מאמין שאפשר לעשות את הדברים נכון. בכל דבר "רע" יש גם דבר טוב, הקורונה גרמה למשפחות להתאחד, למבודדים להעשיר את עולם התוכן שלהם לאור זמן פנוי, ולרשות המקומית להתחבר אל השלטון המרכזי.

שנים רבות נשאלת השאלה אין לחלק את העבודה בין השלטון המרכזי למקומי? בארה"ב למשל לרשות המקומית יש מערכת רחבה של סמכויות, כולל שיטור עירוני. פה הנושא עדין חסר.

בקרית יערים התפתח ארוע הדבקה המונית ממסיבת פורים עם 50-60 איש. מייד כל הגופים ניסו לסייע, ההבדל בין הגל הראשון לגל השני הנו הקשר בין השלטון לרשות. בגל הראשון היה מאבק מול משרד הבריאות לקבל את שמות החולים. מרגע שקיבלו את השמות, הצליחו מיד לאתר את האנשים ולקטוע את שרשרת ההדבקה: בזכות מידע ברזולוציה שלמתשאל ממשרד הבריאות אין - היכן נמצא בית הכנסת, כמה כניסות יש לו, איזה מנין התפלל באיזו שעה. ככה עברו מבית לבית וקטעו מיד את ההתפשטות. בין ה 2/4 עד 4/6 לא היו חולים בקריית יערים. הרשות המקומית היא זרוע של השלטון המרכזי, שיכולה לבצע את הדברים עמוק יותר ומדויק יותר, כמו שאין בכוחו של השלטון המרכזי לבצע. זה לא "אנחנו והם", אלא אנחנו ביחד. לענין המשטרה: ההתעמתויות הן עם אנשים צעירים ואי אפשר לבוא בטענות לשוטרים שעומדים מולם. אם היה שיטור מקומי זה היה עובד יפה. בזכות תיאום עם המשטרה, טופל ארוע בחול המועד, כשארוע מרפסות עם תזמורת וחגיגה הפך להתקהלות ברחוב. המשטרה נתבקשה לתת לרשות לטפל, והמתינו  בחוץ. תוך 7 דקות הארוע נסגר בנועם– בשיחה והסבר. צריך לתת לרשות המקומית  לנהל נכון, לבצע דברים בדרך שהתושבים מבינים אותה ולא באופן לעומתי. המגזר החרדי כמיעוט נמצא הרבה בקונפליקט, אבל יש פתרונות נכונים שאינם בכיפופי ידיים. צריך לתת לרשויות המקומיות כלים רחבים יותר. נציגי שלטון מקומי העלו את הדרישה שיו"ר השלטון המקומי ישב בקבינט ויביע את דבר הרשות. אנחנו מכירים את התושבים. אם היו נותנים לנו סמכויות, למשל לתת לרופא המקומי לתת הפניות לבדיקות ומלוניות לאור היכרותו עם המשפחות ומי באמת זקוק. קרית ערים היום ירוקה, עמדה בכל ההנחיות בחגים למרות שהיה קשה, אבל עשינו את זה.

סא"ל איה דולב – ראש ענף התנהגות אוכלוסיה בפיקוד העורף

הקורונה היא ארוע מתגלגל (cascading event) שמחולל הרבה אתגרים בתחומי הבריאות, כלכלה, החברה והמשילות.  

קיימים שני היבטים שעד היום ישראל הצטיינה בהם בעת חירום, שצריך לעדכן אותם לתנאים החדשים: יכולת חזרה מהירה לשגרה, ולכידות וקהילתיות - ה"ביחד".. בהשוואה לארועים אחרים, הארוע הזה ארוך. אנו חווים שינויים תוך כדי תנועה, ויש "עיפות מהמגיפה". בתחילת ארוע חירום יש לכידות "סביב הדגל", כמו באסון התאומים. בתחילת הגל הראשון ראינו לכידות, התגייסות ואמון – כיום ניתן לראות כרסום באמון, תפיסת המסוגלות והיכולות.

היקף הארוע – גלובאלי, אנו רואים שזה נוגע בכל חלק בישראל ואין לנו יכולת לרכז מאמץ וכוחות רק באיזור מסויים. לכן גם אי אפשר שגורם מתכלל אחד, יחליט מלמעלה ויוריד הנחיות למטה. חסר ניהול מבוזר, יש לתת סמכויות וכלים, לאפשר להשתמש בהיכרות עם האוכלוסיה, לאפשר ניהול רגיש, וגיוס כוחות קהליתיים. זה דורש תמיכה ממערכות לאומיות, שיאפשרו לקיחת אחריות מקומית ביזור חלק מהאלמנטים של ניהול מצב חירום.

1. הציבור מבין שזה הולך להיות ארוך
2. מבין שיש הרבה אתגרים
3. הציבור מבין שיש לו חלק פעיל בקטיעת שרשרת ההדבקה

לכן נדרש שיתוף הציבור והקהילה בלקיחת אחריות אישית

פרופ' אלעד ברקן – מכון ויצמן

מגיפה נוטה להכות בחולייות החלשות, מחקר מגרמניה הראה שבתחילת המשבר מקדם ההדבקה (R) עמד על 2-3.5. בעת בלימת ההתפשטות הצליחו ליצב אותו מתחת ל-1 ולשמור על זה. עד להתפרצות בעייריה אחת של כ 500 נדבקים, שהקפיצה את ה R בחזרה ל 2-3. מאחר וה R הוא ממוצע ארצי, המשמעות למדינת ישראל הנה שאם נשאיר את קבלת ההחלטות על פי מקדם R ברמה הארצית, נשאר תקופה ארוכה עם הגבלות קשות בכל הארץ. למדינת ישראל אין את האמצעים להישאר במצב הזה. העירוב בין הסקטורים בישראל הוא גדול, והשלטון המרכזי לא יכול לנהל את כל האספקטים בצורה יעילה. לכן יש לחזק את השלטון המקומי. הדבר הנכון הוא לתת אמון, ולתת סמכויות לרמה המקומית. על מנת להקל בערים גדולות, ניתן לתת סמכויות גם למוסדות, כמו אוניבסיטאות או בתי ספר. יש להגדיר גבולות גזרה בדומה לתוכנית הרמזור, וליישם בעיר צהובה/ירוקה מסגרת מגבלות אחרת לעומת מגבלות בעיר אדומה, על מנת לתת חופש היכן שאפשר, וגם למנוע מהמחלה להתפשט.

לסיכום - צריך לתת כלים לרשות מקומית, כולל מידע ופלטפורמות לשיתוף ידע בין המקומות. החוכמה נמצאת ברמה המקומית.

ד"ר נוהאד עלי מכללת גליל מערבי, יו"ר תחום ערבים-יהודים-מדינה במוסד שמואל נאמן בטכניון

ארוע החירום האמיתי של החברה הערבית הנו האלימות והפשיעה.

לענין הקורונה, רואה חלוקה ברורה בין הגל הראשון לשני: שיעור הערבים החולים בגל הראשון עמד על כ 6% לעומת ייצוג האוכלוסיה הערבית בכלל האוכלוסיה שהוא כ 18%. מדוע?

1. היה פחד אמיתי מהמגיפה
2. היה שיתוף פעולה בין השלטון המקומי לארצי, בין החברה ערבית לפיקוד העורף, בין החברה הערבית לממסד. אפילו דיברו על הזדמנות אמיתית לגיוס החברה הערבית למשטרה ולצבא
3. כמעט בכל ישוב הוקמו וועדות וולנטריות שכללו צעירים, רופאים, אנשי דת שתכליתם לסייע לאנשים, להביא שמחה לילדים, הסברה ותודעה.

להצלחה הזו התלוותה אופריה אפילו עד כדי פיתוח תיאוריות כמו שאוכל הערבי, סגנון החיים או DNA נותנים חסינות לנגיף ..... כמו בסיפור "זאב זאב".

לפני הגל השני, אנשים כבר לא התייחסו למגיפה כאל מחלה מסוכנת, נוצר מצב אנומאלי. הממשלה פתחה את הכל כאילו הקורונה נעלמה, והגל השני היכה ללא רחמים בחברה הערבית: כ 28-30% מהחולים מכלל החולים בישראל היו מהמגזר הערבי. לעומת חלקם באוכלוסיה שהוא 18%, מדובר ב- 170% יצוג יתר בתחלואה. לשמחתי (ואין לי הסבר) בשבועיים האחרונים המצב התייצב וירדנו לכ 7% - הצלחה בכל קנה מידה, למרות שאין באמת סגר חברה הערבית. מדוע אין באמת סגר:

1. מסיבות מבניות – רוב העובדים הערבים הם חלק מהמעמד התחתון בחברה הישראלית – עובדים חיוניים במשק - עובדי בניין, נגרות, מפעלים חיוניים, ולכן כולם ממשיכים לעבוד, ויוצאים ונכנסים אל הערים/כפרים.
2. גם מעמד הבינים – רופאים, מורים, בעלי חניות קטנות למסחר – כולם ממשיכים לעבוד, ומבחינת מעמדית הציבור הערבי לא באמת הרגיש את הקורונה.

מה כן השתנה בחברה הערבית?

• החתונות. ארוע קולקטיבי גדול שגרם להתפשטות גדולה של הקורונה. חתונה היא ארוע של 6-7 לילות לפני יום החתונה המרכזית, עם עשרות ומאות אנשים. ארועים כאלה הביאו לנסיגה משמעותית.
• שיתוף הפעולה עם פיקוד העורף נחלש מאד; היום קשה לדבר על שיתוף פעולה עם הממסד, למעט כמה יישובים, כמו כפר קאסם, אום אל פאחם, דאלית אל כרמל ששמרו על קשר הדוק עם פיקוד העורף. החברה הערבית כיום מאד ביקורתית כלפי הממסד. הדבר בולט בעיקר סביב האכיפה. כמעט ולא רואים את הממסד או את המשטרה מבצעים אכיפה משמעותית.

אנחנו בעיצומו של מחקר על עמדות כלפי הממסד בחברה הערבית, ויש ביקורת נוקבת גם כלפי חברי כנסת ערבים, שכמעט לא נראו ולא נשמעו. חלקם אף הפרו את ההנחיות, נדבקו ונאלצו להכנס לבידוד.

השאלה - איך ניתן לבנות מודל ייחודי מקומי דובר ערבית. הממסד לא דיבר ערבית, בשונה ממה שהיה צריך.

פרופ' פנינה פלאוט – טכניון

תומכת בנאמר על יכולותיו של השלטון המקומי לטפל בנושא הקורונה.

אני רוצה להדגיש את נושא המידע, שלא עלה עד כה:

אנו כאנשי מדע מניחים כי קבלת החלטות מבוססת על מידע נגיש, שקף ופתוח. המידע המרחבי חשוב ויש יכולת לקבל החלטות על בסיסו. אבל ראינו תופעה מוזרה: ככל שהזמן חלף והאזרחים הבינו כיצד מתקבלות החלטות - הם החלו לשבש/להסתיר מידע: יצאו בלי טלפונים מהבית, צמצמו מידע בחקירה על מנת לא לשלוח חברים לבידוד, הפרו בידוד, לא נכנסו לבידוד, נמנעו מלעשות בדיקות באופן מכוון על מנת לא להפוך ערים לאדומות, אפילו קבלו הנחייה לא להיבדק. זהו נושא שיש לטפל בו מהר ולמצוא פתרון, ונראה שנכון לעשות זאת ברמה המקומית, כמו בקרית יערים או דלית אל כרמל. ניתן גם לטפל בהדבקה ברמת הקהילה – כמו קהילה חרדית שמטפלת בחולים שלה בתוך מתקנים מקומיים במודל קהילתי-מקומי. ראוי שנלמד זאת. מידע שנאסף בתוך הקהילה יכול גם לתת לאנשים תחושת בטחון, שהמידע הפרטי נשאר בקהילה.

כדאי לייצר רשת של למידה מהצלחות. המידע הולך לאיבוד. צריך לאסוף אותו ולייצר "סל כלים" שיוכל לשמש רשויות אחרות.

 

פרופ עלי זלצברגר

מסכים עם מה שנאמר על הרשויות המקומיות, אבל מבקש להדגיש שכדי שיתפקדו בחירום, יש לחזק אותן בשגרה. לתת להם סמכויות, לדאוג שיהיו חזקות וללא שחיתות.

לקח חשוב מהמשבר: הקורונה נתנה מכה גם לתפיסה הישראלית, שאפשר להתמודד עם חשיבה מחוץ לקופסה, הפעלת שיקול דעת מהיום למחר... אבל מי שהצליח לצאת מהמשבר הן מדינות עם תרבות הפוכה משלנו: שחושבות מראש ומכינות תשתית להיערכות מוקדמת. כדאי שנלמד מהן.

דר' אלכס אלטשולר

סיכם באמרו שבגל הראשון לא ידענו כלל מה זו המגיפה, גם עכשיו ישנה אי וודאות רבה, אנו עדיין לומדים את הארוע מכמה היבטים ורמת אי הודאות קיצונית. זהו משבר מסוג חדש, בהיקפו ובקשרי הגומלין המורכבים שקשורים בו.

החוצפה הישראלית קידמה אותנו בתחומי ההיטק ובזירות אחרות. אבל לצד החוצפה הישראלית אני חושב שנכון לנו לפתח יותר צניעות וענווה. הם נדרשים לכולם כי יש פה ארוע מורכב וקשה להגיע לתובנות נחרצות.

מה שהכי זקוקים לו כרגע זה הביחד. מקווה שביחד נעשה את המאמץ.